למלא באהבה את "הכיסא הריק"

מידי שנה יוזם ארגון "נאוה" ליל סדר למשפחות ששכלו את יקיריהם בצה"ל, באירועי טרור ואיבה או כתוצאה מאסון. את הפרויקט הזה מקיימות כל שנה בהתנדבות שתי נשים באהבה ובמסירות. על הרעיון שעומד מאחורי המיזם האצילי הזה, על חיבורים מלב אל לב, ועל האתגר בגיוס הכסף לאירוח...

מאת מיכל בשן

 

ארגון "נאוה"

"פיגוע טרור, אובדן פתאומי של בן משפחה אהוב, נפילת הבן או הבת הם אירועים קשים שמשנים את החיים ברגע. ארגון "נאוה" משתתף בכאבן של משפחות שכולות בישראל ומושיט להן יד מחבקת ומבינה, במיוחד בתקופת החגים. גם השנה מזמין הארגון עשרות משפחות שכולות להסב לשולחן ליל הסדר בסביבה שנותנת מקום גם לכאב ולאבל וגם לצחוק ולחיים. כך ננסה, יחד, למלא את החלל באווירת חג חמה ומחזקת – למרות החסר ואיתו". אלו הדברים המתנוססים בשער אתר האינטרנט של ארגון 'נאוה'.

 

הארגון יוסד ומנוהל בהתנדבות, החל משנת 2002, ע"י תהילה פרידמן - כיום יזמית פעילה, אשר פיתחה מספר תכניות ועסקים בישראל. תהילה היא בעלת ניסיון בניהול צוותי עבודה ופרוייקטים נרחבים, וכיום היא מנהלת את ארגון "תעסוקטיף", לסיוע במציאת עבודה לתושבי גוש קטיף, ומשמשת גם מנכ"ל בארגון "תעסוקתי" לשילוב אוכלוסיות שונות במעגל העבודה. היא מתגוררת בקרית יערים, נשואה ואם לשישה.

חוי ארנפלד מבית שמש היא המרכזת של פרוייקט ליל הסדר למשפחות השכולות, הנקרא "הכיסא הריק". היא בת 38 בלבד, מסיימת לימודי תואר שני, מוכרת בעיר כמנהלת חברת "חוי ארנפלד – השכלה אקדמית לנשים חרדיות", ומתגוררת ברמת בית שמש עם בעלה ושלושת בניהם.

תהילה וחוי עסוקות מאוד בימים אלה, כיוון שליל הסדר מתקרב ובא. אמנם הרוב כבר מאורגן מבחינה לוגיסטית, אך כבכל שנה, הסכום שגוייס להרמת הערב המיוחד הזה, אשר טוען את בני משפחות השכול באנרגיה ובאהבה – קטן בהרבה מעלותו. חוי ותהילה משיגות מידי שנה עבור המשפחות אירוח מכובד במלון, במחירים אטרקטיביים לכל  'חבילת ליל סדר', והן אינן מוכנות להפסיק את מיזם החסד הזה, גם אם הוא נתקל בקשיים. ואכן, בעשור האחרון - מאז 'משבר מיידוף' שפגע בעמותות בישראל, ובמיוחד בחמש השנים האחרונות, פסקו התרומות הגדולות ושתי הנשים העסוקות הללו מגייסות כספים בעצמן, לא בלי הרבה קשיים.

ככה זה התחיל

כניסתה של חוי לעולם העמותות החל בשנת 2001, כאשר חזרו היא ובעלה משליחות בת 4 שנים מטעם הסוכנות היהודית ומשרד החינוך בקהילה יהודית במזרח אירופה. חוי, שהייתה מורה מוסמכת, חשה שלא מתאים לה להמשיך ולשמש בתפקיד, שהמערכת קטנה עליה, ושהיא רוצה לשמור את הסבלנות שלה עבור ילדיה הפרטיים. כשנתקלה במודעה של עמותת 'נאוה', הפועלת למען משפחות השכול, הבחינה כי  דרושה רכזת פרוייקטים למילוי מקום למשך חופשת לידה. חוי יצרה קשר ומצאה עצמה "בפנים". כשתמה תקופת מילוי המקום, ביקשה ממנה תהילה פרידמן, המייסדת והמנהלת, שתמשיך לעבוד עמה, וכך "הרימו" יחד פרוייקטים רבים למען משפחות שכולות, כגון: הקמת קבוצות תמיכה, ארגון ארוחות בוקר, טיולים, מסיבות ועוד ועוד. כל זאת כדי לקיים סוג של קהילה קטנה ותומכת עבור משפחות שספגו את הנורא מכל. בשלב כלשהו, כשהסתבר שמשבר 'מיידוף', פגע קשות במגזר השלישי, החליטו תהילה וחוי שהעמותה תיסגר, בהיעדר תורמים. כל אחת מהן המשיכה הלאה לניהול עסקי, אלא שאת ה'בייבי' הזה שמרו, כי חשו שהוא חייב להתקיים, למרות הקושי הכלכלי, והן יתגברו עליו, ובהתנדבות.

ספרי כיצד בכל שנה אתן מתחילות מחדש?

למען האמת, כדי לקיים ליל סדר משותף עבור משפחות רבות כל כך, צריך לעבוד כמעט לאורך שנה מלאה. אין לנו מלון קבוע לליל הסדר הזה, חשוב לנו שתהיה בו הרגשה טובה, אבל בכל שנה יש שינויים: פעם המלון לא רוצה אותנו, פעם אנחנו לא רוצות אותו. הרעיון הוא למצוא מלון שיהיה למשפחות נעים להתאכסן בו לאורך שני ימי החג, ושהעלויות יהיו נמוכות, כך שנוכל לעמוד בהן. אני מקיימת שיחות עם משפחות רבות, חלקן משפחות חוזרות, וחלקן, לצערנו חדשות, כאלה שנפגעו בשנה האחרונה. יש בפרוייקט הזה פן אנושי ורגשי, הרבה קשר אישי וקשר שמחזיק מעמד לפעמים שנים רבות. החודש האחרון לפני החג עמוס במיוחד, ובו גם מתרכז מתח סביב הפער הקיים בין העלויות לבין התרומות. הפרוייקט לא נגמר גם לאחר החג: צריך לשלוח מכתבי תודה, לסגור את התשלומים ולערוך מעקב ורישומים.

איך אתן מצליחות לקיים את כל זה כששתיכן מנהלות עסקים, מגדלות ילדים, ואת גם לומדת בשנים האחרונות?

כשהייתי קטנה נהגו הורי לארח בביתם משפחות עולות מברית המועצות. לימים פגשתי מישהי שכשהייתה ילדה, התארחה עם משפחתה בביתנו. זה היה מאוד מתגמל רגשית, משהו שממלא בתחושה של סיפוק. אמנם זה לא קל, אבל הערך של העשייה הוא עצום. כמי שגדלה בבית חרדי, לא שירתתי בצה"ל וגם לא עשיתי שירות לאומי, ואני מרגישה צורך גדול מאוד לעזור לעם ישראל. זהו פרוייקט שנוגע לכלל משפחות השכול, והוא אינו קשור במגזר מסויים. גם בעבודה שלי יש לי סיפוק מאוד גדול על כך שאני מסייעת לנשים חרדיות להגיע ללימודים גבוהים ולבסוף גם לקבל תארים אקדמיים, לסלול את דרכן לעולם של עבודה משמעותית ומתגמלת, אבל בפרוייקטים האלה יש התרגשות ונתינה אמיתית – זה נטו חיבור נקי וטהור לכלל ישראל, זו יציאה אמיתית מאזור הנוחות, נגיעה ישירה בלב האנשים, מגע נשמתי, חיבוק ועידוד. העשייה הזאת מעצימה אותנו ואת המשפחות, מספקת נחמה ויוצרת אווירת שותפות בלתי אמצעית. החלום שלי היה להתנדב אחת לשבוע בבית חולים, אך כיוון שאני אמא לילדים צעירים, אני לא יכולה להתפנות באופן סדיר להתנדבות שבועית. הפרוייקט הזה נותן לי סיפוק דומה לזה שיש בהתנדבות שחלמתי עליה, והוא מתרחש אחת לשנה.

האם נוצרות בעקבות כך חברויות בתוך קהל המשתתפים?

זאת בהחלט אחת המטרות של ליל הסדר המשותף. חשוב מאוד הקשר שנוצר וממשיך להתקיים גם אחר כך. לא תמיד ישנם פורומים עבור משפחות שחוו שכול, ושום מטפל לא יוכל להבין ולהרגיש את הדברים כמו שיכולים להרגיש אלה שעברו את זה.

מצאת את עצמך מחברת בין אנשים שלא יצא להם להיפגש בליל הסדר?

כן. אחת הסטודנטיות שלי שכלה את בנה בן ה 14 באופן פתאומי. היה ברור שאסע לנחם, ואכן, כשהגעתי אליה חשבתי להכיר לה מישהי שהשתתפה באחד מלילות הסדר, לאחר שקרה לה מקרה דומה מאוד. כששוחחתי איתה על כך, הסתבר שהן כבר מכירות זו את זו, ושהבן הקטן של הסטודנטית שלי היה חברו הטוב של הבן של זו שהשתתפה בליל הסדר. זה מצמרר לראות איך השכול מתחבר כמו בפאזל. זה טלטל אותי, ולקח לי יממה להירגע מכך ששתי נשים שאני מכירה בנסיבות שונות, מעולמות שונים שלי - נפגשות במקומות הכואבים האלה. הסטודנטית שתמכה באישה שהאסון היה אצלה עוד טרי, אמרה לי: "אני רואה את אגרוף הכאב מתקרב אל הבטן הרכה שלה, ויודעת מניסיון אישי עד כמה זה ייכאב", והיא אכן תמכה בה ועזרה לה לעבור את שלבי הכאב והצער הגדול. זה הרעיון שעומד מאחורי כל הנושא: לא רק למלא את הכיסא הריק, אלא ליצור קהילה תומכת, שתלווה את המשפחות בשנים הראשונות, עד שירגישו חזקות מספיק לחזור ולקיים ליל סדר בבית. הדס מזרחי היא אלמנה שבערב החג, כשהייתה עם בעלה וילדיהם בדרך לליל סדר בקרית ארבע – נורה בעלה והיא נפצעה קשה. כבר שנתיים היא חוגגת ליל סדר איתנו. צריך להבין שהקושי אצל המשפחות אינו קשור בהיכן לעשות את החג, אלא מכך שכאשר הם מתארחים אצל מארחים פרטיים, הם מרגישים שהם מעיבים על שמחת החג כשהם מביאים איתם צער וכאב. בליל סדר משותף של אנשים שחוו חוויה דומה יש הרבה שותפות גורל, הזדהות הדדית ומקום רגשי רחב לתחושות הלא קלות שחשות המשפחות.

איך המשפחות יודעות לפנות אליכן?

זה באמת מדהים. אנחנו לא מפרסמות את המיזם. השנה שלחנו הודעה בקבוצת ווטסאפ, ומייד זה עבר מפה לאוזן. ליל הסדר כולל 150 איש, וכבר חודשיים אין יותר מקומות. לצערנו מספר המקומות מוגבל, ובאמת, אחד הקשיים הגדולים הוא לסרב למשפחה שפונה אחרי שאין יותר מקומות.

איך מתבצע גיוס הכספים?

בעבר היו לנו ספונסרים קבועים, אך לצערי בשנים האחרונות אין ספונסרים שניתן לבקש מהם. המחיר זול במיוחד, 1,000 ₪ לאדם ליומיים, כולל ליל סדר, אבל מדובר ב 150,000 שצריך לגייס. השנה תהילה לקחה הלוואה פרטית, היא לא ישנה בלילות, ושתינו אומרות תהילים כדי לקבל סייתא דשמייא. בשנה שעברה הקמנו פרוייקט מימון המונים, ורק ביום בו התקיים ליל הסדר הגענו ליעד, מה שאומר שאכן מתרחשים כאן נסים. פתחנו יישום אינטרנטי, שבו כל אחד תורם כנדבת ליבו, והמשפחות עוקבות אחר ההיענות ואחר סכומי התרומה, ומרגישות את החיזוק המגיע מעם ישראל. יש כאן מסר, שהוא מעבר לתרומה, והוא אומר: "לא שכחנו אתכם, אנחנו אתכם בליבנו תמיד". זה מחזק, יוצר תחושה של יחד, וניתן לשאוב מהשותפות הזאת הרבה מאוד כוח.

האם את ומשפחתך משתתפים בליל הסדר הזה?

המיזם החל לאחר אסון 'פארק', ומזה עשר שנים אנחנו עושים את הסדר עם משפחות השכול. ילדי לא מכירים ליל סדר אחר, וזו מבחינתם חוויה מעצבת, שבאמצעותה הם לומדים שחשוב להביא שמחה ולתמוך את אלה שקשה להם, במיוחד סביב חגים ואירועים משפחתיים. לפני שבוע חגגנו לבני הבכור בר מצווה, והוא הזמין לאירוע ילד, שהכיר באירועי הסדר, לאחר שהתייתם מאביו. בני ואותו ילד שמרו על קשר מאז ונפגשו בבר מצווה שלנו. השנה יערוך את הסדר אליעזר רוזנפלד, ששכל בפיגוע לפני שנים את בנו, שהיה בן 19 בלבד. לפני שנה נהרג בפיגוע גם בנו השני. אני בקשר עם עוד מתקופת האסון הראשון. אליעזר רוזנפלד הוא איש מדהים, שחווה אירועים קשים וכואבים, ובכאבו העז והעמוק הוא מצליח לחזק ולרומם את המשפחות, כשהוא יודע בדיוק את עצמת הכאב שהן חוות. הוא ומשפחתו באים להנחות את הסדר הזה בהתנדבות בשליחות הבנים שנהרגו, וזה מרגש אותי מאוד.

כיצד אפשר לעזור לכם לקיים את ליל הסדר ללא מועקה גדולה מהעול הכלכלי?

ניתן להיכנס לאתר "מימונה" ולחפש בו את פרוייקט "הכיסא הריק", שם מופיעים סכומים שונים לתרומה, כך שכל אחד יכול לתרום כפי יכולתו. באמצעות הרישום הזה יודעות המשפחות שהן אינן לבד, שזוכרים אותם, שלא ננטשו, וכאמור, לא פחות חשובה מהתרומה היא האמירה המחבקת והמחזקת, שיוצרת תחושה של אחדות ושותפות.

ניתן להיכנס דרך www.navah.org.il. השנה ישתתפו משפחות שיקיריהם נרצחו בשנה האחרונה: משפחת אריאל מקרית ארבע שבתם נרצחה, משפחת מרק שאביהם נרצח, משפחת לב רן שבתם נפטרה, משפחת וייסמן שהאביהם נרצח, משפחת רוזנפלד, ששכלו לאחרונה בפיגוע בן שני, ואחרים.

 

מתוך ריאיון שנערך במאגזין "אתנחתא":

תהילה פרידמן: "הגיעו אנשים שבורים ורצוצים עם עיניים אדומות מבכי. בתחילת הסדר אני נעמדת במרכז החדר ומברכת את האנשים: "בואו נחזק אחד את השני". פתאום קם אדם שהבן שלו נהרג רק כמה חודשים קודם בג'נין, וסוחף את כולם למעגל של שירת "עם ישראל חי". זה היה ליל סדר בלתי נשכח" 

חוי ארנפלד: "הרבה פעמים יש ציפיות חברתיות ממשפחות שכולות. "עכשיו ליל הסדר, אז אנחנו מצפים שתפסיקו להיות עצובים ותחייכו". אבל מה לעשות והאלמנה לא שמחה? אנחנו אומרים לאנשים: "אתם באים איך שאתם, ולוקחים מה שאתם מסוגלים לקחת".