האלמנה הדס מזרחי: "צביטה בלב"
הדס מזרחי, אלמנתו של נצ"מ ברוך מזרחי הי"ד שנרצח בפיגוע ירי, כותבת לו במלאת שש שנים לאסון ובצל יום הזיכרון הקרוב.
ברוך,
שש שנים לנפילתך ,שש שנים שאתה כבר לא איתנו. שש שנים שלמדנו לחיות איתך אך בלעדיך בחיי היום יום.
חלק מהשגרה לאחר לכתך, היא האזכרה ערב ראש חודש ניסן. והעליה השנתית להר הרצל ביום הזיכרון, שניהם מגיעים בחודשים עוקבים.
העליה להר הרצל לברוך מאפשרת לנו להיפגש עם כל החברים של ברוך שבימי השגרה עסוקים בחיי היום יום, הילדים זוכים לשמוע עליך באופן ישיר מהחברים, להיות איתם ולהנכיח קצת אותך. להרגיש ליום אחד את הנוכחות של אבא בעוצמה גדולה.
מגפת הקורונה שפרצה השנה טרפה את כל השגרה הזאת, השנה לא עלינו לקברך לא ביום השנה ולא נעלה גם ביום הזיכרון.
ברור לנו שסדר העדיפויות ובטח מה שגם אתה היית מבקש זה לשמור על החיים. לצד ההבנה הברורה יש גם צביטה בלב על אובדן קטן נוסף.
כשחשבתי לכתוב מילים אלו ביקשתי לבדוק מה מקורו של מנהג הנחת האבן על המצבה, היו המון פרושים והסברים אך ליבי התחבר לכמה מהם במיוחד- הנחת האבן מראה לאנשים המגיעים לבית הקברות כי קבר זה נפקד ומביאה אנשים לשאול ולהתעניין על האדם הקבור ועל מורשתו ואין מתאים יותר מקברך כדי לספר לאנשים על הטוב שהשארת כאן.
מתואר כי הנחת האבן משמשת מעין הזמנה לחלק מהנשמה של הנפטר לרדת ולבקש רחמים על החיים,
ברוך, אתה שבנשמתך הרחומה, האוהבת ובמעשיך הרבים והטובים כל חייך דאגת לכולם, ברור כי אתה ממשיך בהתנהגות זו גם אם בגופך אתה אינך.
בקש רחמים עלינו וקרא לקב"ה "מנע מגפה מנחלתך ומבני בריתך"
אוהבים אותך מאוד ונפגש אחרי הקורונה