סיפורים אישים 

 

 

 

אני שרה א', נשואה ואם לארבעה ילדים. התינוקת הבכורה שלי נהרגה, יחד עם חברינו, בפיגוע ביישוב שלנו לפני חמש שנים וחצי, כשמחבל חדר ליישוב וטבח בנו באמצע ארוחת החג בליל ראש השנה תשס"ד. ביתי הייתה בת שבעה חודשים במותה.

עברו חמש שנים וחצי של התמודדות יום יומית קשה, כשהלילה הנוראי הזה מכתיב לנו את החיים ומשפיע על כל צעד, החלטה או סתם מחשבה. תמיד הכל קשור לאותו הלילה.

כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, תמיד אני בדילמה עצומה. יש לי הרי ארבעה ילדים, אך אחת מהן לא איתי.

הבת הבכורה שלי שוכבת בקבר,

ושלושת ילדיי רצים וקופצים כל הזמן.

הבת הבכורה שלי שקטה ודוממת,

ושלושת ילדיי צעקנים ופטפטנים.

את הבת הבכורה שלי אני לא רואה - רק חושבת, מדמיינת, חולמת.

את שלושת ילדיי אני ב"ה מרגישה, מריחה, ממששת, מחבקת ומנשקת.

הבת הבכורה שלי מתה,

שלושת ילדיי, ב"ה, מלאי כוח וחיים.

אני מספרת לילדיי החיים על בתי, שהיא אחותם הבכורה. קשה להבין איך היא הבכורה, כשהיא נשארה תינוקת בתמונה.

החיים שלי מורכבים. שזורים בהם בכל רגע נתון גם היש וגם האין. אני חיה את הפיגוע, את הירי, את החוסר גדול, האבל על התינוקת הקטנה שלי, הפחד, הטראומה, הכאב העצום מנשוא, דממת המוות, הדיכאון, ובעיקר החרדה הענקית מאסון נוסף.

ובאותו הרגע - שמחה, צחוק, חיים, בכי של תינוק.

חיים של קצוות.

חיים שצומחים להם ביצירה ובשמחה, יחד עם ההרס והיגון.

אחרי ההרס - לבנות את החיים בהיגיון, מול חוסר ההיגיון וחוסר ההבנה בסיסית על קיומי בעולם.

כל הזמן לעלות ולרדת, לקום ושוב ליפול, לחיות בתוך מערבולת, בסערה גדולה, ולחיות ולעלות על פני המים כשהסערה דועכת.  

את כל זה לקבל ולחיות כל יום מחדש.

כלפי חוץ אנחנו משפחה צעירה רגילה, נורמלית, עם שלושה ילדים שובבים, שמתמודדת עם קשיי יום יום רגילים.

אני יושבת בגינה הציבורית או סתם עם חברים, וכולם מדברים על הילדים. לפחות פעם ביום אומרים לי, "ככה זה עם הבכור", או, "ככה זה ילד שלישי", ואני שותקת ומהנהנת. בתוכי סערה גדולה, מיצי הקיבה שלי מגיעים לגרון, אני מנסה להישאר רגועה כלפי חוץ. הלב צועק, הוא לא בכור! היא לא שלישית, היא הרביעית!

אני רוצה להרגיש צעירה רגילה ונורמלית, אבל התחושה היא שאני זקנה יותר מהאימהות האחרות, ושונה מהן מאוד.

ב"ה, יש לי שלושה ילדים חיים, אנחנו מנהלים אורח חיים נורמלי לגמרי, אך תחושת אי-השייכות לחברה הצעירה מאוד קשה.

שנים חיפשתי לעצמי מקום.

ואז, שנה אחר שנה, מגיעות ההזמנות מארגון "נאוה" לליל הסדר. אבל אנחנו זוג צעיר, ויש תורנות: שנה אנחנו אצל הורי הבעל ושנה אצל הורי האישה. ואנחנו כל-כך רוצים להיות רגילים, שלא עולה על דעתנו לברר מה זה הארגון הזה.

בקיץ האחרון קיבלנו הזמנה מהארגון לעשות שבת בבאר שבע. אנחנו מגיעים עם תינוקת בת שלושה שבועות, לא מכירים אף אחד, לא יודעים כלום על ארגון "ידידי נאוה".

השבת נכנסת, ואיתה מגיעה התחושה שאני מחפשת כבר חמש שנים וחצי. תחושה של נחת, של רוגע, של משפחה וחברים, של יחד – לא משנה מי אתה ואיך אתה נראה. חיבור לאנשים שלא משנה לי שהם מבוגרים, ויכולים היו להיות הוריי.

סוף שבוע שבו הגוף לא נח, כי כל הזמן יש פעילות. טיולים, שירים והרצאות שונות, תרפיה בדרמה ובציור, ועל הכל המארגנות חושבות, עד הפרט האחרון. כל השבת אנחנו לא רואים את הילדים, הם עסוקים בפעילויות כיפיות משלהם, על מנת שאנחנו נוכל להיות פנויים בענייני המבוגרים. רק במקום כזה, כשאנחנו ללא מחיצות ומסכות, אנחנו חופשיים לצחוק או לבכות בלי חשבון. ואנחנו רגועים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו.

אנחנו תמיד חוזרים מסוף שבוע כזה עייפים מבחינה פיזית, כי אין זמן מנוחה מרוב פעילויות. אבל מבחינה נפשית ורוחנית, אנחנו מתמלאים תחושה של כוח ואנרגיות, ורצון להמשיך להילחם ולהמשיך לחיות.

ותקווה גדולה לחזור ולקבל שוב הזמנה לשבת משותפת של ארגון "ידידי נאוה".